מוזר מאד בעיניי שהאחרונים להבין זאת, הם אלה שרצים לפני המחנה וקוראים לעצמם מנהיגים.
למדתי בחיי שיש שני סוגי מנהיגים: הסוג הראשון מקשיב ללבו של העם וממלא אחר רצונו, והסוג השני שמשפיע על רצון העם לתועלתו. כמעט תמיד, העם יותר חכם מן המנהיגים שלו, לכן תמיד עדיף הסוג הראשון. ואני יודעת שהעם תמיד רוצה לחיות בשלום ולגדל בשקט את הילדים, לגור בבית נוח עם המשפחה ולחיות בשגשוג בשפע בבריאות ובשלום. איזה עם לא רוצה בכך?
אם ככה, איך זה מתקבל על הדעת שהמנהיגים שלנו קוראים קריאות קיצוניות ולוחמנית? סימן שהם לא מקשיבים... (או מקשיבים לאנשים או לאינטרסים הלא נכונים).
נשמה יקרה: אני מתנצלת בפניך על השכול הנורא של לאבד בן או בת זוג, ילד או בת, אב או אם, אח או אחות, חבר או חברה. אני מרכינה ראש בבושה: לא ככה זה צריך להיות בעולם שלנו ושל אלוהים. אני גם לא מבינה איך זה יכול להיות שאנחנו הנשים יולדות גברים שאחר כך מסוגלים להרוג אימהות אחרות? או ילדים של אימהות אחרות? יש גבר בעולם שלא נולד מאישה?
נשמה אהובה, אני לא יודעת לענות על כל השאלות האלה, אבל מתפללת ומקווה למען כל הנשים, והגברים, ולמען כל הילדים של אללה, שכולנו נבין שטוב לנו יותר לחיות בשלום, בגן העדן שיצר למעננו האלוהים, מאשר להילחם ולסבול מהמלחמה הנוראה.
הלוואי ויכולתי עכשיו להזמינך לביתי, היינו שותים ואוכלים יחד, ומדברים. הציפורים היו מצייצות, העצים היו מרשרשים, היינו שותים קפה יחד ומקשיבים לשקט שבין ההתפוצצויות, שהוא השקט שברא אלוהים והלוואי שלא היו מפריעים לו כל כך הרבה. אמן.
שלך בתפילה,
יפעת מנטל